אני קם כל בוקר מחדש ולא בא לי. אני מצחצח שיניים ולא בא לי בכלל לצחצח שיניים, אבל אני חייב. על הקפה דווקא בא לי, אבל להתלבש, להסתדר וכל זה, זה הכי לא בא לי. ואז, כמעט כל שעות העבודה, בתכלס, לא בא לי! פשוט לא בא לי להגיע לשם, להיות שם, לאכול שם ולחייך לכל מי ששם. לאכול דווקא כן בא לי אבל לא כל יום באותו מקום עם אותם אנשים, זה, לא בא לי. בא לי שיגיע הרגע שאני אוכל לחזור הביתה, זה מאוד בא לי ואני מחכה לזה כל היום.

ואז, אז אני נוסע בפקקים, שמה זה לא בא לי עליהם, כי כבר בא לי להגיע הביתה. לא בא לי לחפש חניה אבל אין בררה. רגע לפני שאני עולה הביתה אני מריח את הפלאפל של סימה. האמת שלא בא לי כי כבר אכלתי היום, אבל גם, כן בא לי. זאת אומרת, אני לא רעב אבל זה טעים, אז בא לי. גם כשאני כבר מגיע הביתה ועולה למעלה, על הקפה השלישי כבר לא בא לי אבל אני שותה עוד אחד כי מה כבר אפשר לעשות? לא בא לי, אבל בא לי. גם על הרביעי והחמישי. אחרי כמה שעות שאני נהיה רעב אז בטח שיבוא לי לאכול איזה משהו טוב. מממ... ספגטי בא לי. אוהב ספגטי.

למרות שהטלויזיה משעממת וכבר סיימתי את הארוחה לפני שעה, אני ממשיך להביט בה ולנגוס בכל מיני דברים. ופתאום מאוד לא בא לי, להיות בחיים ש 90 אחוז מהם זה לא בא לי. והכי מרגיז, שאני מעביר בשלט תכנית אחרי תכנית, בלי שאיש יכריח אותי, אוכל במבה, אחרי שוקולד, אחרי קפה שבא אחרי בירה שעל כולם, לא בא לי. אני שבע. רווי. אני עושה פעולות שאם היו שואלים אדם מהצד הוא היה אומר "בא לו, בא לו", כי איש לא מכריח אותי. הסביח טעים והבירה צוננת, לעבודה חייבים

והטלויזיה ממילא דולקת. וכל מה שבא לי עכשיו, זה לישון. ומחר, אין בררה, חייבים להתעורר אל עוד יום שלא הכי בא לי וכבר בא לי ש... בא לי ש... בא לי שיבוא לי. בא לי...

נכתב בהשראת אתר משמעות החיים www.mashma.co.il