הבורא נטה ידו על ישימון התוהו ובוהו, וחצב בו בור, כרה בו באר. עֵין הַתַּנִּין הפכה עֵין גַּנִּים, בֵּית הַיְשִׁימוֹת - בֵּית כֶּרֶם, בֵּית עַזְמָוֶת - בֵּית עֵדֶן. מחצית המים עלו מעלה, מחצית המים ירדו מטה. בֵּית פַּצֵּץ מנציח את פיצולם. בֵּית גָּדֵר מהלל את מחיצת הרקיע המפרידה וחוצצת בין מעלה ומטה. בֵּית חוֹרוֹן הָעֶלְיוֹן וּבֵית חוֹרוֹן הַתַּחְתּוֹן מברכים על התואם בין השמים שמעל הרקיע לבין הקרקע מתחתיו.
למאמר המלא...
|
המילה מִקְוֶה, המורה על ברכת מים שקטה, היא גם מילה נרדפת ל-תִּקְוָה, בטחונו של המאמין בישועה שיביא לו אלוהים. לו לא היו המים מתכנסים ומצטמצמים בתוך עצמם, במצוות הבורא, היו הנחשולים הרעים והזידונים ממשיכים בהשתוללותם ומונעים את התגשמות הישועה. מכאן נבין את הקשר בין תקווה במובן קו, גבול, חוף לבין תקווה במובן ביטחון בישועת האל. מושג קו הגבול (חוט, חבל, קו, צו, הצרה, צמצום, כיבוד חוק, הימנעות מחטא) ומושג התקווה (ביטחון בישועה) כרוכים זה בזה באופן הדוק כי בלי נסיגת פרצי המים, ניתובם ותיחומם, הארץ הייתה נשארת מוצפת לנצח בלי כל סיכוי להופעת חיי אנוש.
למאמר המלא...
|